מי שמכיר אותי יודע שאני אמא עם גבולות.
שאני מטפלת עם גבולות.
שאני מאוד מאמינה בגבולות.
גבול מטבעו קורא לנו להגדרת הזהות שלי, שלך, שלנו. בהגדרה זו ברור מי אני, ומי אני לא.
סמכות הורית זה בביסוס הגבולות.
אין ספק שזו מלאכה מורכבת ומאתגרת.
מלאכה זו שהיא אמנות בעיני, מחייבת אותנו ההורים,
לבוא ולהצהיר מי אנחנו!
מה יש באנו!
מה האמונות, דעות, מחשבות שלנו!
ומה הערכים שלנו!!!
הצבת גבולות מחייבת אותנו להכיר לא רק בכוחינו אלא אף במגבלותינו :
מה שאנו לא יכולים להסכים אליו או לעמוד בו.
היא מחייבת אותנו לומר במלוא האחריות- "את זה כן!" ובאותה מידה של אחריות- "את זה לא!".
עבורי ה"שבת" היא דוגמא יפה לגבול ברור של "כן" ו-"לא" שמאפשר מרחב גדול מאוד של עשיה, של בחירה, של התמודדות, של התארגנות, של התנגדות....
גבול מטבעו הוא פשוט.
אנו בני האדם השכלנו להפוך דבר פשוט זה למורכב.
אמרו חז"ל:
סור מרע ועשה טוב.
גבול בד"כ עוזר לנו לסור מהרע. אך אם נישאר רק בזה נשארת גם ריקנות בתוך החלל שנוצר. ולכן יש למלאו ב "עשה טוב".
רובינו יודעים מה "לא" לעשות. אומרים לילדינו מה "לא". אך מה "כן"???
אני מזמינה אתכם לציין את הגבול דרך ה "מה כן" לעשות. גם עבור הילד זה יהוו גבול יותר ברור.
כי "מה לא" לעשות הוא כבר הבין אך אין בתוכו את הרעיון של "מה כן" ואז...חוזר כביכול לסורו. כי החלל לא יכול להישאר בווקאום.
אין פלא שהצבת גבול הינה פעולה קשה במיוחד - היא מרתיעה אותנו, פן נטעה ונגיד "לא!" על משהו שאולי ראוי להיות "כן!". במקום לראות בהצבת הגבול את ההזדמנות להעניק ביטחון, לנו ולילדנו, אנו רואים בה הכרח מגונה.
כתוצאה מכך יש ההורים כיום אשר מאשימים את עצמם יותר מאי פעם. חשש תמידי מלווה את מרבית מעשיהם, שמא הם גורמים נזק לילד. בהומור ניתן לתאר הורים אלו כהורים, אשר מתקשים להתחייב על כל דבר אחר פרט לכך שהילד ישב בעתיד על ספת הפסיכולוג ויאשים אותם...(מה שוודאי יקרה בין כך או בין כך...).
ברור לנו היום וברור לנו הלילה ושעות המעבר הן קצרות. זה היחס שצריך להיות לנו. המרחבים הברורים הם העיקר. המקום בו אנו נתלבט יהוו חלק קטן שיספר לנו על מעבר.
