מקובל לחשוב ולתרגם את המילה דיאלוג כדו שיח מילולי.

אך אנשי האמנות ידעו לספר שיש דיאלוג מוסיקאלי, הבעתי, צבעוני, תנועתי וכד'.

דיאלוג הוא אומנם דיבור בין שנים ויותר אך הוא יכול לכלול את כל החושים ולאו דווקא מלל.הדיבור במשפחה הוא מעין זה.

הוא מכיל את הכל.

מדברים עם העיניים.

רוקדים ביחד.

משחקים ביחד.

ועוד מצבים רבים בהם הדיבור הוא בחזקת "נעלם" ו"נאלם" אך ישנו דיאלוג עשיר.

לכן במובן מעשי, המשפחתי, דיאלוג הוא הלך רוח, אשר יאפשר הקשבה ומפגש בין שני עולמות - העולם שלי והעולם של בן שיחי.

באחריות ההורים לזמן זמנים של דיאלוגים עם הילדים.

המטרה היא: הקשבה. במהלך הדיבור ההורה מנסה להבין את השקפת העולם של הילד, מקשיב לדבריו ומכבדו, ואף מתייעץ עימו. כל אלו הם חלק מתפקידי ההורה. אולם, אין פירושו של דבר שעלי, כהורה, להסכים עם בין שיחי.

וכן אין הצהרה על כך שמתנהל משא ומתן או שנגיע לעמק השווה.

כהורה, אני יכול לנהל דיאלוג מעמיק עם ילדי, להיות אמפתי למצבו ובכל זאת לא לקבל את התנהגותו או את הצעותיו, ואף לפעול בסופו של דבר כראות עיני כהורה.

האחריות הסופית תמיד תהיה שלי ועלי להכיר בכך, ולא להשתמש בכסות הדיאלוג כאמצעי להסרת אחריות.

גם אם אקבל את דברי הילד ואנהג על פי רצונו, גם אז האחריות הסופית תהיה מוטלת על כתפי. לא אוכל לבוא אליו בתלונות לאחר מעשה, אלא רק לשקף לו את התהליך ותוצאותיו.

הדיאלוג אינו פוטר אדם מן הסמכות שיש לו, נהפוך הוא, הדיאלוג מחדד את הנטל האמיתי של הסמכות - האחריות!