אהבה:

ההנחה הבסיסית היא,

שהורים אוהבים את ילדיהם,

לעיתים יותר מכפי שהם אוהבים את עצמם.

ההורה אוהב את ילדו - כפי שאדם אוהב חלק מעצמו, ואף הרבה יותר ולעיתים זו הזדמנות לחיות את הילדות מחדש דרך הילד,

אך הפעם בדרך משופרת וטובה יותר.

כולנו תולים תקוות רבות בילדינו, לא מעט מהן הן תקוות של תיקון.

תיקון שלנו, של הילדים שהיינו או של ההורים שהיו לנו.

אולם הילד הוא לא רק פנטזיה של ההורה הוא גם אדם בפני עצמו.

לילדים יש מזג ותכונות משלהם, אישיות נפרדת ושאיפה לעצמאות.

לעיתים כאשר כל אלו נפגשים ובאים לידי ביטוי מתפתח לנגד עיניו של ההורה אדם צעיר, שההורה לא תמיד מכיר, לא תמיד מבין ו... לא תמיד אוהב.

ילדים המערערים על סמכותנו, ילדים בעלי מזג קשה, ילדים הסובלים מקשיי ויסות, וילדים תובעניים המתבטאים בחוצפה, הם ילדים לא נעימים. גם אם הילדים דומים להורים, זה לא הופך את המפגש בין הילד להוריו לנעים יותר, לעיתים אף ההפך הוא הנכון.

הורים, הרואים את מגבלותיהם משתקפות בהתנהגות ילדם ובאישיותו עלולים לחוות קושי רב.

במידה והילד אינו דומה באישיותו להורה, יתכן שהמצב יהיה אפילו קשה יותר, כך שברגעי משבר ההורה ירגיש שהיצור הקטן שצועק, שובר, מקלל ומתחצף כלפיו, כלל אינו הילד שקיווה לו, הוא לא הילד שהוא אוהב. להיחלשות האהבה בקשר בין הורים לילדיהם ישנה משמעות הרסנית. ההורה חווה לא אחת את אובדן התקווה ליצור ילד טוב ממנו. או לספק לילדו הורות טובה, מכפי שהוא חווה.

בד ובד גם הילד חווה אובדנים משמעותיים:

הוא חווה את אובדן ההורה הסמכותי, המווסת והמכיל ועימו גם את אובדן ההורה המתפעל, האוהב והמגדל.

אובדנים אלו עלולים ליצור סדקים משמעותיים בהתפתחות אישיותו.

במובן מסוים הורה שאינו אוהב את ילדו מתנכר לעצמו.

הוא חווה רגשות אשם, כעס, תסכול, אכזבה ולעיתים אף תחושת אבל.

הוא חווה זאת לא רק כלפי ילדו, אלא אף כלפי עצמו.

חשוב לציין, כי גם הורים שלרוב אוהבים את ילדיהם, באותם הרגעים שבהם הם אינם יכולים לחוש כך, נוטים לחוש תחושות דומות של אשמה, תסכול, אכזבה ואבל.

אם רגעים אלו אינם מגיעים למסה קריטית כלשהי, הורים מסוגלים לנצור את חווית האהבה על פני חוויות אחרות, וכך כאמור גם הילד.

עם זאת, קיימים מקרים בהם המסה הקריטית מצטברת וחווית האהבה הבסיסית הופכת לחוויית סלידה, אכזבה או התנכרות .

כאן הסמכות ההורית, תבסס תחושה שההורים בעלי משמעות והשפעה על ילדם, מאפשרת להשיב לחייהם את התקווה - לא רק ביחס לילד, אלא גם ביחס לעצמם.

הם מתחילים להאמין ביכולתם להיות הורים טובים יותר,

אנשים טובים יותר .

הורים אלו יכולים לשוב ולמצוא את האהבה כלפי עצמם וכלפי ילדם.

אהבה אשר אינה צבועה רק בכאב, אלא יש בה גם הנאה, התפעלות ותקווה.

במובן זה, השבת הסמכות ההורית היא פתח להשבת האהבה בין ההורה לבין ילדו.